פסק-דין בתיק ת"א 8843-04

1. תביעה זו שלפני היא תביעת עזבונו של המנוח עיסא זכרי אבו פרג' (להלן: " המנוח") ותביעת היורשים והתלויים במנוח (תובעים 2-7), בגין נזקים שנגרמו להם עקב אירוע מותו של המנוח ביום 8.3.02.

2. על פי הנטען בכתב התביעה, מותו של המנוח נגרם כתוצאה מירי של חייל צה"ל ששהה, ככל הנראה, בבנין הסמוך לביתו של המנוח במחנה הפליטים דהיישה בבית לחם, שהיה תפוס באותה עת על ידי הצבא. לטענת התובעים, האירוע ארע ביום 8.3.02 בשעה 16:00 או בסמוך לכך, בעת שהמנוח היה בדירה עם אשתו ושני ילדיו הקטינים. על פי הנטען, בעודו משחק עם בנו, כאשר גבו בכיוון חלון החדר, נורו לעברו שתי יריות, האחת חדרה אל גבו ויצאה מחזהו והשניה חדרה ישירות לליבו. המנוח, כך נטען, איבד הכרתו מיד והובהל לבית החולים אלחוסין בבית לחם. עוד נטען, כי העברת המנוח מבית החולים אלחוסין בבית לחם לבית חולים אל-מקאסד בירושלים לצורך ניתוח, התעכבה כשעתיים, בשל אי התרת כניסת המנוח לירושלים ללא אישור מתאים, דבר שהביא למותו כ-5 דקות לפני שהגיע לבית החולים אל-מקאסד.

3. הנתבעת הכחישה את התרחשות האירוע ואחריותה לו. לטענתה, לא הוכח ממה נפטר המנוח ומתי וכן לא הוכח כי נפגע על ידי ירי של כוחות צה"ל. מכל מקום, כך נטען, מדובר בפעולה מלחמתית, בגינה אין הנתבעת חבה בנזיקין.

נסיבות האירוע - גרסאות הצדדים

4. מטעם התובעים העידו גב' מיסר חסן אבו פרג', אמו של המנוח, גב' נג'אח ח'ליל מחמוד חמדאן ומר מחמד חסן אלסראבטה, שכניו של המנוח, וכן ד"ר פיטר קימרי, מנהל בית חולים בבית ג'אלה בעת הרלוונטית. התובעים הגישו תצהירי עדות ראשית גם של אשת המנוח ושל שכן נוסף בשם מחמד סלים אחמד אלהד'לין, אך משאלה לא התייצבו לדיון, מטעמים כאלה ואחרים, וויתרו התובעים על עדותם (ר' עמ' 3, 28 לפרוטוקול).

5. גב' מיסר חסן אבו פרג', אמו של המנוח, גרסה בתצהירה, כי בלילה שבין יום 7.3.02 ליום 8.3.02, בשעה 02:00 לפנות בוקר, פלשו כוחות צבא ישראלים למחנה הפליטים דהיישה והוטל עוצר במחנה. כוחות הצבא תפסו את ביתו של "רבאח אלנאבלסי" ושהו בקומות העליונות של הבית. בשעה 16:00 לערך שהה המנוח בדירתו בקומה השלישית של בית המשפחה, בעוד אמו, כך לטענתה, נחה בפתח ביתה שהוא פתח כניסת דירת בנה המנוח. לדבריה, "הכל היה שקט לחלוטין לא נשמע ירי כלל", כאשר לפתע שמעה ירי עז ואת בנה צורח. מיד פתחה את דלת ביתו והוא עמד כשידו האחת נשענה על הקיר והשניה על העמוד ואז הוא נפל לעברה. לדברי האם, שתי יריות פגעו במנוח, האחת יצאה מחזהו והשניה חדרה ללבו. האם ואשת המנוח הזעיקו עזרה ומיד הגיעו שכנים רבים וגם השכנה גב' נג'אח רמדאן שהינה אחת במקצועה, שנתנה עזרה ראשונה למנוח וניסתה לעצור את הדימום. לאחר מכן, כך נטען, הובל המנוח לרחוב פנימי במחנה לרכב חילוץ שנסע לבית חולים "אלחוסין" בבית ג'אלה. לטענת האם, כוחות הצבא הישראלי אף ירו לעבר רכב החילוץ בעת נסיעתו. לאחר שהגיעו לבית החולים והוערך מצבו, נקבע כי יש להעבירו להמשך טיפול בבית חולים בישראל, אך לטענת האם, התעכב הדבר כשעתיים, עד שנתקבל אישור הצבא הישראלי להעברה ברכב. בדרך לבית חולים אלמקאסד, וכ-5 דקות בלבד מההגעה לבית החולים, נפטר המנוח ועוד באותו יום הוחזר לבית חולים אלחוסין.

6. גב' נג'אח רמדאן הגישה אף היא תצהיר עדות ראשית, בגדרו טענה כי ביום 8.3.02 בסביבות השעה 16:00 כולם היו בביתם בשל עוצר שהוטל בכל איזור בית לחם. באותה עת היה, לדבריה, "שקט מוחלט", כאשר לפתע נשמעו זעקות אמו של המנוח, שאמרה כי בנה נפגע והוא מדמם. העדה, כך לטענתה, רצה למקום והבחינה בפגיעה ישירה בלב וכן בדימום עז. לדבריה, הבית, הסלון וכל מי שטיפל במנוח היה מכוסה בדם, היא ניסתה לעצור את הדימום, אך ללא הצלחה של ממש. לאחר מכן, הועבר המנוח לרחוב אחורי במחנה הפליטים ופונה על ידי רכב חילוץ לבית חולים אלחוסין.

7. העד מחמד חסין אלסראבטה, שעל פי האמור בתצהירו הינו שכן של משפחת המנוח ובשנת 2005 נישא לאחותו של המנוח, הביא בפתח תצהירו תיאור בדומה למפורט בתצהירה של אם המנוח לגבי המצב קודם לאירוע. אף עד זה הצהיר כי בסמוך לשעת האירוע, היה האיזור שקט והיתה רגיעה מוחלטת. לפתע, כך טען, שמע ירי שהפר את השקט וצרחות נשים שהמנוח נפגע. מחלון ביתו ראה אנשים הרצים לביתו של המנוח ולאחר מכן הובילו אותו אל רכב החילוץ שעמד ברחוב שמאחורי ביתו.

8. עוד הובא לעדות מטעם התובעים ד"ר פיטר קימרי. העד לא זכר את המנוח ואת פרטי האירוע, אך אישר כי רשם את המסמך מיום 21.8.02 (צורף כנספח ב' לתצהיר אשת המנוח, שלא הובאה לבסוף לעדות), מסמך שנרשם, לדבריו, לבקשת המשפחה. כן אישר ד"ר קימרי כי הוא חתום על תעודת הפטירה של המנוח (ת/2).

9. מטעם הנתבעת הובאו לעדות סא"ל א.נ., שהיה סגן מפקד גדוד בשיריון בעת הרלוונטית ונ.ב., סגן מפקד פלוגה באותה עת; וכן א.מ., חוקר שביצע מסירות לעדי הנתבעת; מר מאהר אברהים מוחמד אלקסאס, שכנו של המנוח; וש.א.ב. חוקר שגבה הודעות מעדי ההגנה.

10. סא"ל א.נ. ונ.ב. תארו בפתח תצהיריהם את מאורעות אותו זמן. חודש מרץ 2002, על פי המתואר, התאפיין בריבוי אירועי פח"ע שבוצעו כנגד אזרחים וחיילי צה"ל במקומות שונים בארץ, שהבולטים בהם היו הפיגוע בבית הכנסת "בית ישראל" בירושלים והפיגוע במסעדת "סי-פוד מרקט" בתל אביב. עקב אירועי הפח"ע הוחלט לתקוף קיני מחבלים במספר ערים ביהודה ושומרון. ביום 8.3.02 נדרשו הכוחות לתפוס בית בפאתי מחנה הפליטים דהיישה, על מנת לאפשר בהמשך כניסה של כוחות צה"ל לתוך המחנה וביצוע מטרות המבצע. סא"ל א.נ. ציין בעדותו כי עם הכניסה לבית הותקפו הבית והטנקים שתפסו עמדות בסמוך אליו מאש נק"ל ואש צלפים, שירו לעברם מחבלים חמושים ממספר מקורות שונים. המחבלים, כך נטען, היו בתוך הסמטאות, מעל גגות הבתים ובתוך הבתים, והכוח שבפיקודו וכוח החי"ר שספג אש כבדה נאלץ להשיב אש לעבר מקורות הירי. עוד ציין א.נ. כי הלחימה היתה ממושכת ועיקשת ועקב סכנת החיים הממשית שנשקפה לכוח צה"ל נאלצו החיילים לפנות את הבית בשעות הערב ולתפוס עמדות ובתים רחוקים יותר. העד טען, כי בטרם הנסיגה לעמדות אחוריות, הגיעו מחבלים חמושים רגלית קרוב מאוד לטנקים והשליכו מטענים מאולתרים לעבר הטנקים. העד נ.ב. תאר מציאות דומה והדגיש כי האירועים שארעו באותם ימים במחנה הפליטים היו אירועי לחימה של ממש, אשר סיכנו באופן ברור ומיידי את הכוחות. בהתייחס לאירוע שבנדון, ציינו שני העדים בתצהירים כי אירוע זה לא מוכר להם וכי תיאור התובעים את המצב בשטח קודם לאירוע חוטא למציאות כפי שהיתה באותה עת.

11. העד מר מאהר אברהים מוחמד אלקסאס מסר הודעה כתובה לחוקר מטעם הנתבעת. העד תאר לחימה בין כוחות צה"ל שנכנסו למחנה הפליטים לבין חמושים פלסטינים שירו עליהם מבין הסמטאות הסמוכות לביתו של המנוח. במהלך חילופי האש, כך גרס, נפגע המנוח שעמד בחלון ביתו. עד טען, כי רץ לביתו של המנוח ועזר לפנותו, אלא שלדבריו הוא נפטר עוד בטרם הגיע האמבולנס. בחקירתו אישר העד כי הוא חתום על ההודעה הכתובה (נ/5) וכן אישר כי קולו הוא זה הנשמע בהקלטה שנערכה על ידי החוקר. בחקירתו הנגדית שינה העד מגירסתו וטען כי קודם לאירוע היה שקט, לא נשמעו יריות והמנוח אף שתה עמו ועם אדם נוסף תה, לאחר מכן הלך המנוח לביתו ואז נשמעו זעקות והעד רץ לבית המנוח ועזר לפנותו. נוכח חזרתו של העד מגירסתו הקודמת והעלאת גירסה חדשה, שבאה לתמוך בגירסת הצד שכנגד, הוכרז העד כעד עויין והותר לב"כ הנתבעת לחקור אותו בחקירה נגדית.

נסיבות האירוע - ניתוח ומסקנות

12. את אירועי אותו יום תיארו הצדדים באופן שונה ומנוגד בתכלית. בעוד עדי התובעים תיארו יום שקט, בו לא נשמעו כלל יריות במשך שעות לפני האירוע, תיארו עדי הנתבעת לחימה ממושכת ועיקשת לאורך כל היום, ללא הפוגות של ממש. בנקודת מחלוקת זו, מצאתי להעדיף את גרסת עדי הנתבעת לאירועי אותו יום.

13. העדים א.נ. ונ.ב. העידו כי ביום האירוע, 8.3.02, לפנות בוקר נכנסו כוחות צה"ל למחנה הפליטים דהיישה, תפסו בית בפאתי המחנה ומעת כניסתם ולאורך כל אותו יום הותקפו מאש נק"ל, אש צלפים והשלכת מטענים. בחקירתו הנגדית נשאל א.נ. לגבי אירועי הירי וענה כי לאורך כל היום היתה אש, והפוגות, ככל שהיו, היו לזמן קצר. וכך אמר:

ש. עם כניסתם למבנה אמרת שהתחלתם לחטוף ירי והאירוע נמשך כמה זמן?

ת. בזכרון שלי זה אירוע של כל היום 24 שעות, עד שדלגנו אחורה באותו ערב בגלל שכל היום טפטפו שם אש ומטעני צינור קטנים שמשליכים אותם עם היד, בגלל שכל היום היתה אש החלטנו לדלג את המבנה אחד אחורה מעבר לצומת להתרחק מהמחנה כדי להפחית את הסיכון על הכוחות.

ש. אי אפשר להגיד שהיו חילופי ירי כל דקה וכל שניה הרי היו הפוגות, נכון?

ת. היו הפוגות אבל ככלל כל הזמן היה אש. בין אם זה כדור אחד של צלף או שיורים ספורדי או מכת אש של 5-6 נשקים על הבית או על הטנקים. אצלנו בתחושה שכל היום יורים עלינו וכל היום מדפים סגורים כל היום חלונות סגורים"